לילה אחד של נקמה - אימה.

חלק 1 - מטרו.

זה היה עוד יום רגיל לחלוטין עבור תומאס, ילד בן 12 אשר לומד בבית הספר ''האריסון פורד''.
שוב, זה היה יום שתומאס קם, הלך לארון, לבש את מדי בית הספר, אכל את ארוחת הבוקר שלו והלך לבית הספר.
יום רגיל, שכלל גם הצקות מצד בריוני הכתה של תומאס אשר מציקים לו כבר זמן רב ללא שום סיבה.
תומאס הוא ביישן מלידה, לכן לא היו לו ממש חברים בבית ספר ותמיד הלך לבדו.
בריוני הכתה, רומן, סטיבן, בריאן, ניקולאס, ויטו ואנדי, מציקים ללא הפסקה לכל חברי כיתתם רק בגלל המראה שלהם או הבעיות שלהם. ה-''קורבן'' האהוב עליהם היה תומאס.
תומאס הוא ילד נמוך יחסית לגילו, חובש משקפיים ואינו יפה תואר בלשון המטעה.
באותו היום, ב-19:00, היה תומאס בדרכו למסיבה של בן-דודו, אשר גר קרוב לביתו.
בדרך הוא נתקל בבריונים, אשר הסתובבו להם בשכונה כפי שתמיד נהגו לעשות בערבים.
''היי! תראו, זה תומאס!'', צעק וצחק רומן. ויטו דחף את תומאס והפיל אותו לרצפה.
''מה אתם רוצים ממני?'', שאל תומאס.
''כלום, אנחנו פשוט אוהבים להרביץ לך'', השיב סטיבן. ויטו הרים אותו, וסימן לרומן עם הראש לאות 'עשה זאת'.
רומן התקרב לתומאס שחיוך על פניו, כאשר שאר החבורה מגחחים באכזריות. רומן לקח את משקפיו של תומאס ושבר אותן בהינד עפעף. מתוך ייאוש ותסכול, תומאס התחיל להשיב מלחמה ונתן בעיטה לרומן ברגל.
מיידית כל החבורה התחילה להרביץ לתומאס בפנים ובכל איברי גופו, כאשר אף-אחד לא היה בסביבה כדי לעצור את האלימות הזאת. תומאס איבד את ההכרה לאט לאט, והחבורה סחבה את גופו לפח האשפה שהיה בסביבה. החבורה הסתלקה ברגע שהחביאו את תומאס.לאחר ככמה שעות של סבל, הסתבר שתומאס מת מפצעיו הקשים שהחבורה עוללה לו.

חלק 2 - גל.

הגיע הבוקר, שם פגשנו לראשונה את אמו של תומאס, רמונה.
''בוקר טוב, תומאס'', צעקה בקול מחדרה לחדרו של תומאס. רמונה הלכה לארון, לבשה את שמלת הבית האהובה עלייה והלכה להכין ארוחת בוקר לה ולבנה.
''תומאס, האוכל מוכן'', צעקה שוב רמונה. שקט מוחלט. רמונה הלכה לחדרו של תומאס והבחינה בחדר ריק.
רמונה הלכה במהירות לסלון ולקחה את הטלפון.
''פרנסיס?'', שאלה אמו של תומאס.
''או שלום, רמונה'', השיבה פרנסיס, אמו של בן-דודו של תומאס, ריי.
''תומאס עדיין אצלכם?'' שאלה בדאגה פרנסיס.
''לא, למען האמת הוא בכלל לא הגיע למסיבת יום ההולדת, ריי היה מאוד מאוכזב'', השיבה פרנסיס.
''מה זאת אומרת הוא לא הגיע? הוא יצא מהבית ב-19:00 בערב ולא חזר עד עכשיו!'', אמרה רמונה בדאגה והוסיפה:''אנחנו מוכרחים להתחיל לחפש ולידע את המשטרה, עכשיו 12:00 בבוקר, לא הגיוני שהוא יעדר 13 שעות ולא נעשה משהו בנוגע לזה''.
''אני אעזור לך, אני עכשיו אבוא אלייך ונסע ביחד לתחנת המשטרה'', אמרה פרנסיס.
לאחר שהגיעו השתיים לתחנה, רמונה רצה במהירות אל הדלפק ואמרה לשוטרת: ''הבן שלי נעדר כבר מאז 19:00 בערב אתמול, בבקשה עזרו לנו!''.
'אני מצטערת, אבל אנחנו לא יכולים להכריז על מישהו כנעדר ולהתחיל לחפש אלא אם כן עברו 48 שעות מאז שהודיעו בתחנה שמישהו נעדר'', השיבה השוטרת.
''מה זאת אומרת 48 שעות? הבן שלי לא מרבה לצאת מהבית והוא יודע בדיוק מתי לחזור הביתה במקרים שהוא הולך למקומות כאלה או אחרים!'', השיבה בזעם רמונה.
''אני מצטערת, זה החוק'', השיבה השוטרת.
יומיים עברו, ורמונה התקשרה למשטרה והודיעה שעברו 48 שעות מאז שהגיעה לתחנה והודיעה שבנה נעדר.
''אנחנו נתחיל בחיפושים כרגע'', השיב שוטר מהתחנה.
שלושה ימים שלמים עברו, חיפשו בכל מקום ולא מצאו את תומאס.
שני שוטרים ניגשו לדירתה של רמונה ואמרו: ''אנחנו מצטערים, גברת, אבל שלושה ימים שלמים חיפשנו את בנך ללא הצלחה. אנו נמשיך לחפש אבל הדאגה הגדולה שאולי הוא נחטף למקום מרוחק או שהאסון הכי גדול ואני לא רוצה להגיד אותו''.
''אוי לא, תומאס שלי... בני היחיד! תומאס!'', מיררה בבכי רמונה. ''גידלתי אותו בעצמי, לאחר שאביו מת מתאונת דרכים לפני שמונה שנים, אני לא מאמינה שזה קורה לי'', הוסיפה.
''אם את רוצה, את יכולה לבוא איתנו לתחנה'', אמר השוטר.
''לא תודה, אני מעדיפה להישאר בביתי'', השיבה רמונה.
וככה זה נמשך, במשך 18 שנים, לא מצאו את בנה של רמונה וכבר ממזמן השוטרים איבדו אמון בחייו, אך לא אמו.

 

סטיבן קרא לכל חבריו הבריונים לזולה שהם מצאו ונהגו להיפגש. במהלך הפגישה, סטיבן נראה דואג ומפוחד מן הרגיל.

''מה קרה, סטיבן, בשביל מה קראת לנו בשעה כזאת בצהריים?'', שאל אנדי.

''תסתכלו''. סטיבן הדליק את הטלוויזיה בערוץ החדשות ודובר החדשות אמר:

''תומאס, נער צעיר בן 12, נעדר כחודש ולא נראה על-ידי משפחתו או חבריו בסביבת ביתו'', כך אמר שדר החדשות.

''מה?! זה לא יכול להיות, החבאנו אותו לאחר שהוא איבד את ההכרה מאחורי הפחים'', צעק בזעם ויטו.

''זה באמת לא הגיוני, יכול להיות שמישהו הבחין בנו לאחר המעשה, ולקח את הגופה שלו'', אמר סטיבן.

''זה מפחיד, אנחנו יכולים להיאשם ולהיכנס לכלא על זה'', אמר בדאגה ניקולאס.

''אל תדאגו, לא יכול להיות שהוא מחכה חודש ואז יסגיר אותנו, חוץ מזה, אני כמעט בטוח שאף-אחד לא ראה אותנו מרביצים לו'', אמר רומן.

''אם כך תסביר את הגופה הנעדרת, רומן?'', שאל סטיבן.

דממה שררה בזולה, כאשר אף-אחד לא היה מוכן להוציא הגה לשאלתו של סטיבן.

''תקשיבו מה נעשה, לא משנה מה, איך או איפה, אתם לא מגלים את זה לאף-אחד, זה ברור?!'' צעק סטיבן.

מיד כל החבורה הסכימה והסוד נשמר במשך שנים ארוכות.

וככה זה נמשך, במשך 18 שנים, לא מצאו את תומאס, וכבר כולם איבדו תקווה, כולל אמו.

ובכן, עברו 18 שנים, והיה אירוע גדול ומשמח עבור הבריונים שהתבגרו.

''ויטו שלנו מתחתן סוף-סוף אה?'', אמרה סטיבן.

''כן, אני לא מאמין שהיום הזה סוף-סוף הגיע'', השיב ויטו.

''אתם יודעים מה זה אומר?'', שאל ניקולאס.

ובאותו הרגע כל החבורה צעקה בקול: ''מסיבת רווקים!''.

''זאת הולכת להיות מסיבת הרווקים הגדולה ביותר בהיסטוריה של מסיבת הרווקים'', אמר וצחק בריאן.

החבורה נסעה ביחד ללוס אנג'לס ביחד עם כלתו של ויטו, פמלה, שם מתוכננת החתונה של ויטו. הם הגיעו למלון ''Marina Beach'', שזה בדיוק ליד החוף, שם ויטו יתחתן עם פמלה.

הם שכרו סוויטה כדי שכולם יהיו ביחד, וברגע שנכנסו הם היו בשוק עד כמה החדר גדול ויפה.

פמלה הייתה סוויטה ליד ביחד עם חבריותיה הכי טובות.

''ויטו, אני אוהב אותך!'', אמר אנדי. ''תודה, אנדי, אני שמח שאתה אוהב את הסוויטה שלנו'', צחק ויטו.

החתונה תיערך בעוד יומיים, לכן החבורה העבירה את היום בעיקר בבריכה, במסעדות ובקולנוע.

השעה היא 20:00, והחבורה רצתה ללכת לטייל קצת בעיר.

''אנחנו יוצאים, אתה בטוח שאתה רוצה להישאר פה, אנדי?'', שאל סטיבן.

''כן, אני עייף, אני רוצה לאכול משהו ולראות טלוויזיה'', השיב.

ברגע שהחבורה יצאה, סטיבן הדליק את הטלוויזיה בחדשות והדליק את התנור כדי לבשל לעצמו אוכל.

לפתע, חריקה קטנה נשמעה מכיוון הדלת. ויטו הלך לדלת וראה שהיא פתוחה במעט.

''סטיבן? ויטו?'', צעק אנדי כי חשב שאחד מהחברים שלו חזר לקחת משהו. שקט ודממה בסוויטה.

הוא סגר את הדלת ונעל אותה. ברגע שהוא התכופף להכניס את ארוחת הערב לתנור, לפתע מישהו הופיע מאחוריו. בחור גדול, בגדים שחורים, כובע שחור, ללא מראה או הבעת פנים. הבחור דחף את אנדי לתוך התנור הגדול, סגר אותו, העלה את מד החום לשיאו ושם כסא כדי לחסום את דרך היציאה מהתנור.

''אההההה הצילוווווו'', צעק אנדי. אך זמנו של אנדי תם, כאשר כל גופו נשרף ונכווה למוות.

אותו בחור כיבה את התנור, הכניס את גופו של אנדי לתוך שקית ויצא מהסוויטה.

כשעה לאחר מכן, החבורה חזרה לסוויטה.

''וואי, איזו עיר יפה, בואו נטייל עוד פעם מחר בערב'', אמרה פמלה.

''תגידו, למה התנור פתוח?'', שאל ויטו.

''אני לא יודע, אנדי אמר שהוא יאכל משהו וילך לנוח'', השיב סטיבן.

''אנדי לא בשום חדר, אולי הוא יצא לאינשהו'', אמר רומן.

''מוזר, גם דלת הסוויטה לא הייתה נעולה, לא מתאים לאנדי להשאיר את הדלת פתוחה'', אמרה פמלה והוסיפה:

''טוב, אני הולכת לחדר עם החברות שלי, נדבר כבר מחר''.

''אוקיי, ויטו, אתה מתחתן בעוד יומיים, לכן נערוך את מסיבת הרווקים מחר בלילה, יהיה כיף חיים'', אמר סטיבן.

''כן, צודק, נזמין בחורות, נביא בירות, נדליק מוסיקה ונעשה חיים משוגעים'', צחק ניקולאס.

השעה היא 00:00, ואנדי עדיין לא חזר.

''אני מודאג מאנדי, אמר בריאן.

''אין מה לדאוג, אני בטוח שהוא בסדר והוא נהנה עכשיו. אני בטוח שהוא יחזור עוד מעט ונבלה כמו מטורפים מחר במסיבה'', השיב סטיבן.

''לילה טוב רבותיי, תאספו אנרגיות למחר, תצטרכו את זה'', אמר סטיבן, כולם צחקו והלכו לישון.

9:00 בבוקר, סטיבן היה הראשון שקם והדבר הראשון שהוא עשה זה חיפוש אחר אנדי.
''קומו, 'חבר'ה, אנדי עדיין לא חזר''.
''מה? זה מתחיל להיות רציני!'', אמר ניקולאס.
''תתקשר אליו, סטיבן'', אמר רומן.
''רעיון טוב''. מיד סטיבן התקשר לאנדי, אך השיחה לא נענתה.
''הוא לא עונה, זה פשוט מוזר'', אמר סטיבן והוסיף: אני הולך לחפש את אנדי, מישהו רוצה להצטרף אליי?
''אני'', השיב ויטו והוסיף: ''פמלה תבוא איתי ביחד עם החברות שלה, היא בטח תסכים''.
השלושה יצאו לעיר כדי לחפש את אנדי, בזמן שרומן, ניקולאס ובריאן נשארו בחדר המלון.
''אני הולך לאכול משהו'', אמר בריאן.
''אני אצטרף אלייך, בריאן'', השיב ניקולאס.
''אני אלך לבריכה, מזג אוויר נהדר'', אמר רומן.
לא הרבה אנשים הלכו לבריכה בשעות כאלה מוקדמות, ורומן היה היחידי ששחה.
רומן צלל לתוך הבריכה, והבחין בצד משהו מוחבא על-ידי שק. הוא הזיז את השק וראה את גופתו המתה של אנדי.
''רומן נבהל מהמראה האיום והוציא את ראשו מהבריכה.
''בבקשה, עזרה, חבר שלי מת בתוך הבריכה!'', צרח בפאניקה.
ברגע שרומן הסתובב כדי לעלות על הסולם, אותו בחור, אשר לובש את התלבושת השחורה והרג את אנדי, הכה את רומן בעזרת גרזן וראשו של רומן נערף. מרחץ דמים עבר על כל הבריכה, כאשר צבע הדם השתקף לצבע של הבריכה והבריכה הפכה לאדומה.
הרוצח פינה את הגופות והסתלק מהאזור.
הגיעה השעה 15:00 בצהריים, בריאן, ויטו, סטיבן וניקולאס חזרו לחדרם.
''עוד לא מצאתם אותו?'', שאל ניקולאס.
''לא, זה פשוט מוזר מה שקורה פה'', השיב סטיבן.
''איפה רומן?'', שאל ויטו.
''הוא הלך לבריכה בבוקר, ומאז לא ראיתי אותו'', השיב בריאן בדאגה.
''אוקיי, אני בטוח שכל זה בעצם מתיחה לקראת מסיבת הרווקים, זה כל-כך מתאים לרומן, הם בטח תיכננו את זה כל הזמן הזה'', אמר ויטו.
''תראו את העננים האלה, גשם כבד עומד לרדת'', אמר סטיבן.
''אני בטוח שזה לא יפריע לנערות שאנחנו נזמין, נכון בחורים?'', צחק בריאן.
''יש לי את הבחורה שלי ואיתה אני מתחתן מחר, אז לא תודה'', אמר ויטו.
''ילד טוב, ילד טוב'', אמר ניקולאס וצחק ביחד עם חבריו.
גשם כבד ירד על כל פני לוס אנג'לס, החבורה הכינו את האוכל, הזמינו את הנערות, הזמינו אלכוהול והכל היה מוכן למסיבת רווקים גדולה, אך חוץ מפרט אחד:
''הייתי בטוח שעד עכשיו רומן ואנדי יופיעו ויפתיעו אותנו במתיחה שלהם'', אמר בהפתעה ויטו.
''הם בטוח יופיעו באמצע המסיבה, הם בטח מכינים משהו גדול'', השיב ניקולאס.
החבורה העבירה את הזמן בצפייה בטלוויזיה, עד שעות הערב.
19:00 - מסיבת הרווקים מתחילה.
הנערות אשר סטיבן הזמין הגיעו ולא התביישו בסביבה של החבורה. ויטו הדליק את המוזיקה וכולם רקדו ושמחו.
''איפה החתן?'', שאלה אחת מהנערת.
''אני פה'', השיב ויטו.
''בא לך פינוק לפני שיהיה מאוחר מדי?'', אמרה הנערה.
''אתה יכול, זה היום האחרון שלך כרווק, אני מוכרח לנצל אותו'', אמר סטיבן.
ויטו החליט לא נכון, בכך שהסכים לפיתוי של הנערה, וקיים איתה יחסי מין לא ידיעתה של פמלה.
כעבור כמה דקות, לאחר שויטו ''סיים'' עם הנערה, הפסקת חשמל קרתה.
המוזיקה הפסיקה בשנייה והאווירה של שמחה הפכה לפחד.

 

''דווקא עכשיו?'', אמר בעצבים ניקולאס.

לפתע, הפלאפון של ויטו צילצל.

''זה המספר של אנדי!'', לאחר שהוא ענה, לפני שהוא הספיק להגיד משהו, הוא שמע קול צרוד ומסתורי:

''מסעדת יונס, עכשיו'' וניתק.

''מה הוא אמר?'', שאל סטיבן.

''מישהו ענה, אני לא חושב שזה אנדי, והוא אמר שהוא רוצה לפגוש אותי במסעדת יוניס'', השיב ויטו בדאגה.

''נצטרף אלייך'', אמר בריאן.

''לא, זה לא היה נשמע כמו אנדי, תנו לי ללכת לבדי''.

ויטו לקח את מפתחות המכונית ונסע למסעדה, שהיא בערך כ-20 דקות נסיעה מהמלון.

''אני הולך לשאול את העובדים מה עם החשמל'', אמר ניקולאס.

''אני אלך להתקלח, נדבר אחר כך'', אמר בריאן.

בריאן נכנס המקלחת, פשט את בגדיו ונכנס לאמבטיה.

בשביל להפחית את הלחץ, בריאן לקח עימו גם סיגריה והתחיל לעשן.

לפתע, המים נעשו אדומים, זה לא היה סתם גוון של צבע, זה היה דם.

''מה לעזאזל?'', צעק בריאן המבוהל.

בריאן זרק את הסיגריה הדלוקה לרצפה והיא הציתה את כל החדר בשרפה.

לפתע, גלאי העשן השפריץ דם, מה שלא היה מכבה את השריפה.

''הצילו! סטיבן! ניקולאס!'', צעק צעקה גדולה וגבוהה.

אף-אחד מחבריו לא שמעו אותו צועק, משום שויטו לא היה בחדר, סטיבן היה עסוק בחדרו עם כמה נערות וניקולאס הלך לבדוק בקשר לחשמל המלון.

בריאן ניסה בכוחותיו האחרונים להגיע אל הדלת ולצאת, אך לא שרד את האש הגדולה ששרפה את גופו למוות.

''את מריחה משהו שרוף?'', שאל סטיבן את נערת הליווי.

''שרוף? אני לא מריחה כלום. עכשיו אל תדאג ותן לי לעשות עבורך את העבודה, צחקה הנערה.

''לא, ברצינות, אני מריח כאילו משהו עולה באש. תני לי לבדוק את זה'', אמר סטיבן.

לפני שהספיק לקום, הרוצח שבר את הדלת, תפס את השיער של הנערה ושיסף לה את הגרון.

סטיבן ברח במהירות מחדרו.

''בריאן! ניקולאס! הרוצח כאן!'', צעק.

לפתע, הוא הבחין בחדר השרוף, הוא פתח מהר את הדלת והבחין בגופתו של בריאן שברקע החדר עולה באש.

''בריאן! לא!'', צעק ומירר בבכי סטיבן.

הוא רץ במהירות ויצא מהסוויטה. הוא ירד מהר במעלית והגיע לקומה הראשונה.

''הצילו! חבר שלי ונערה נרצחו!''.

אך לא היה שם אף-אחד. כל העובדים, כל התיירים, נעלמו. זה היה רק המלון הריק, החושך המפחיד וגופות של החבורה הגוססת.

סטיבן רץ מהר לכיוון דלת היציאה, אבל למרבה הפלא, היא נעולה.

''פאק! מה אני אעשה עכשיו'', חשב לעצמו.

לא היו עוד יציאות מהמלון, חוץ מהיציאה לבריכה, שם הדלת הייתה גם נעולה.

ללא ברירה, סטיבן עלה במעלית לקומה העליונה והתחבא בחדר שהדלת שלו הייתה פתוחה.

הוא פתח את הדלת והבחין בעוד חדר. כאשר הוא סגר את הדלת, הוא הבחין בגופתו של ניקולאס תלויה על הדלת, כאשר כל איבריו כרותים ומונחים במקומות אחרים בגופו.

''ניקולאס! לא! אני לא מאמין שזה קורה לנו'', צרח סטיבן.

הוא רץ אל הדלת, אשר הובילה לחדר סגור, ללא דלתות.

שם הוא התחבא וקיווה שהלילה הזה יעבור בשלום והרוצח לא ימצא אותו, עד שהדלת נפתחה.

זה היה הרוצח, אשר פתח את הדלת וסגר אותה בחוזקה.

''מה אתה רוצה ממני?! מה עשיתי לך?!'', מירר בבכי ופחד.

הרוצח פשוט המשיך להתקדם אליו בהליכה איטית ולא הוציא הגה. סטיבן הלך אחורנית, והחליק מכסא שהיה על הרצפה.

''לא! בבקשה! תעזוב אותי במנוחה ותן לי לחיות!'', צעק.

הרוצח שם את ידיו על גרונו של סטיבן, הרים אותו וזרק אותו אל עבר החלון. החלון התנפץ וסטיבן נפל מהקומה העליונה עד למדרכה, ומת.

זה היה לילה מאוד קודר ואפל. ויטו נסע במכוניתו אל המסעדה.
הוא קיווה למצוא את חברו, אנדי, שם, כתוצאה מהמסרון שנשלח מניידו של אנדי.
הוא היה כמעט בטוח שהוא עומד בפני סכנה גדולה, אבל ויטו תמיד יודע – בשביל חברים צריך לדעת להסתכן.
לאחר 18 דקות של נסיעה, הוא הגיע אל אותה מסעדה.
החלונות היו מלאים אדים של קור, והכל היה נראה כ''כ אפל. לא היה אף-אחד באזור, הוא היה ריק לגמרי.
ויטו פתח בזהירות את דלת המסעדה, נשמעה חריקה בגלל הדלת הישנה. חריקה זו מאוד הלחיצה אותו, בגלל שהוא חשש שאולי עלולים לשמוע אותו.
הוא נכנס אל תוך המסעדה בשקט מוחלט. הלך מאוד לאט.
לפתע, הוא שמע רעש קטן שבא מהמטבח.
"אנדי?!", צעק ויטו בפחד. הפנים שלו נראו כ''כ מפוחדות, והלב שלו דפק במהירות שונה מן הרגיל.
"יש שם מישהו?!", אף אחד לא ענה.
הוא פתח את דלת המטבח. קפה היה שפוך על הרצפה, וכל הכלים היו נורא מבולגנים...
דפיקות הלב של ויטו רק החמירו כשהוא שמע צליל של פריט מטבח נופל.
הוא היה בטוח שזה הגיע מהארון הגדול במטבח.
ויטו התקרב בשקט, ופתח בהיסוס מלא את דלת הארון.
הוא הסתכל על שני מזלגות שנמצאים בתחתית הארון.
לפתע , הוא הסתכל למעלה, וראה חור. והוא הבין שמישהו זרק את המזלגות דרך החור הזה.
בדיוק שהוא בא להסתכל מה יש מעל הארון, דמות שהוא ראה רק את רגליה הכתה בו עם הצד האחורי של הסכין בפנים. ויטו התעלף.

לאחר חצי שעה, ויטו התעורר.
הוא שם לב שהוא קשור באזיקים אל מוטות שהיו נעוצים ברצפה בתוך חדר חשוך. מנורה אחת בלבד הייתה דלוקה בחדר הזה.
"היי!!! איפה אני?!", צעק ויטו בפחד ודאגה.
ויטו הרגיש כ''כ כואב באפו... הוא הבין שזה קרה כתוצאה מהמכה שהביא לו אותה דמות שהוא ראה מעל הארון.
לפתע, דלת נפתחה ואיתה הגיע צליל של חריקה איום.
הוא שמע צעדים, צעדים שמגיעים מהמדרגות.
"תיק... תק... תיק... תק".
הוא ראה דמות ענקית עם גרביון על הראש נכנסת אל תוך החדר, שלבסוף ויטו הבין שהחדר הזה הוא המרתף של המסעדה.
"היי!!! מי אתה, חתיכת בן זונה?!", צעק ויטו בפחד ובכעס.
ויטו שמע את הדמות הענקית מזמזמת... מזמזמת שריקות של שיר מסוים...
"תענה לי!", צעק ויטו.
הדמות הענקית התקרבה אליו.
"אתה בטח תוהה למה אתה נמצא כאן, נכון?" אמרה בקול צרוד ואפל הדמות הענקית.
ויטו לא השיב מילה...
"זה בסדר, מותר לך לפחד. גם לכל האנשים שעשית להם רע היה מותר, אני צודק? אמרה הדמות הענקית.
"על מה אתה מדבר, פסיכופת טמבל?!", השיב ויטו בצעקה.
הדמות הענקית תפסה את אצבע האמה שלו, וכרתה אותה עם סכין מלא בשיניים חדות.
ויטו צעק בקולי קולות. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. מעולם הוא לא חווה כאבים כאלה.
"אנחנו לא נמצאים במצב שאתה יכול לומר מה שאתה רוצה, בחור" אמרה הדמות הענקית. "זה עוד כלום למה שהולך לקרות לך בקרוב, אז תחסוך את הדמעות לאחר כך".
"אני מאבד דם!!!", צעק ויטו. "עזור לי!!!".
"אתה לא תצטרך את הדם הזה בעוד כמה רגעים, תאמין לי" השיבה הדמות הענקית.
ויטו צרח כ''כ חזק.

 

"עשית כ''כ הרבה דברים רעים בחיים שלך. אך היום, אני רוצה לדבר איתך על מקרה אחד", אמרה הדמות.
"אני לא עשיתי לך כלום!!! באמת, רק תן לי ללכת", צעק ויטו.
"לפני 18 שנה, תומאס מרטין, מזכיר לך משהו, נבלה?", אמרה הדמות בכעס.
"מה? אני לא מאמין... באמת... הייתי טיפש-עשרה, נער! אתה לא יודע כמה אני מתחרט על המעשה הזה! בבקשה, יש לי ארוסה, אני צריך להתחתן! התחלתי חיים חדשים!", אמר ויטו בחנינה. "רק תן לי ללכת, אתן לך כל מה שתרצה!".
"אל תדאג, נבלה. היום הזה, הוא יהיה כמו חתונה. אף אחד לא הולך לשכוח אותו. במיוחד המשפחות שלך ושל חברים שלך", אמרה הדמות האפלה.
"בבקשה..." אמר ויטו עם דמעות על העיניים. "ארוסתי בהריון, אני רוצה להיות שם בשביל הילד שלי!".
"כמעט כל החיים שלך היית עסוק עם המילה "סבל", אך היום, אתה עומד להכיר אותה אישית", צעקה הדמות האפלה תוך כדי שדחפה את הסכין אל בטנו ויטו. הדמות האפלה סיבבה את הסכין בבטנו עד שויטו איבד כמעט 50% דם מתוכו.


יום למחרת, הגיעו אמבולנסים וניידות אל זירות הפשע במלון ובמסעדה.
הטבח שקרה באותו לילה עורר הרבה דברים בעיתונים. מקרה זה לעולם לא הולך להישכח.


לפתאום, מתוך דלת החירום של המסעדה, יצאה אותה דמות שהייתה אחראית לטבח הנוראי הזה.
הרוצח הלך בשקט בין סמטה לסמטה... המזג אוויר היה קר ואפל נורא...
לפתע, הרוצח נכנס לתוך בקתה ישנה, מוזנחת, עם גג מעץ שעושה רעשים של חריקות.
הוא נכנס לתוך הבקתה הזו, הוריד את המעיל ואת הגרביון שהיה לו על הראש.
הוא הלך לעבר המטבח, שטף את הידיים, והחל להכין דייסה.
כשהוא סיים, הוא לקח את אותה דייסה איתו אל תוך מרתף סודי עם דלת סודית.
הוא נכנס וירד במדרגות.
כשהוא הגיע למטה, היה שם מישהו על כסא גלגלים אשר צפה בטלוויזיה ישנה.
אותו האיש שהיה על כסא גלגלים, היה מאוד חיוור ומוזנח. הוא היה משותק לגמרי.
הרוצח התקרב אליו, סובב אותו, והחל לתת לו לאכול.
לפתאום, הרוצח אמר לו בקול צרוד ואפל:
"זה נגמר, בן-דוד. הם שילמו את מה שהם היו צריכים לשלם ממזמן".
ולפני שהרוצח בא לתת לאיש המשותק את כפית הדייסה ההבאה, הוא חייך חיוך.
האיש המשותק, היה תומאס.